בתור יועץ למתקני חניה, הרבה יזמים, אדריכלים ומנהלי פרויקטים פונים אליי ומבקשים עזרה עם "מכפילי חניה". שאלתי הראשונה אליהם היא בדרך כלל – איזה סוג של מכפילי חניה? האם מדובר על מתקנים מכאניים רגילים, או מתקנים טמונים? או שבכלל מדובר על מתקנים ללא בור, כלומר לחניות "תלויות"?
אז מה ההבדל בין סוגי מכפילי החניה הללו? אני בתור יועץ מתקני חניה, אסביר:
מכפילי חניה מכאניים רגילים:
מכפילי חניה מכאניים רגילים הם מכפילי חניה עם בור ל2 או ל4 רכבים. מתקנים לשני רכבים אחד מעל השני נקראים "סינגלים" ומתקני חניה לארבעה רכבים, שניים מתחת ושניים מעל, נקראים "דאבלים". מכפילי חניה אלו הם עם עמודים שבולטים מעל הקרקע ולפיכך רואים את כל החלק העליון של המתקן. השימוש במכפילים אלו נפוץ גם במרתפים וגם מעל לקרקע, אך בעיקר בחלק האחורי של בניינים, היכן שפחות חשובה העובדה שרואים את המתקנים מעל לקרקע.
מכפילי חניה טמונים:
מכפילי חניה טמונים הם מתקנים שהעמודים שלהם נמצאים אך ורק בתת-קרקע ולפיכך אינם בולטים מעל לקרקע. כתוצאה מכך, ניתן לחלוף מעליהם בנסיעה וניתן למקם אותם בצידי או בחזית של בניינים, מבלי שיפריעו לעין במצבם הסגור (כלומר כשאינם מופעלים/מורמים). מכפילי חניה טמונים קיימים כסינגלים (חניה אחת מתחת לקרקע או שתי חניות מתחת לקרקע, אחת מתחת לשניה, או אפילו שלוש חניות מתחת לקרקע, אחת, מתחת לשניה ומתחתיה השלישית) או כדאבלים (שתי חניות, אחת לצד השניה, או ארבע חניות, שתיים ומתחתיהן עוד שתיים או אפילו שש חניות, שתיים, מתחתיהן עוד שתיים ותחתיהן שתיים אחרונות).
מכפילי חניה ללא בור / מכפילים תלויים:
מכפילי חניה ללא בור הם מכפילים אשר ממוקמים מעל לקרקע עם שתי חניות, אחת מעל השניה, או שלוש חניות, אחת ומעליה שתיים נוספות. היתרון במכפילים אלו הוא תוספת החניות מעל לקרקע או מעל לחניה רגילה. החיסרון במתקנים אלו הוא שלא ניתן להוציא את הרכב העליון, מבלי לפניו להוציא את הרכב התחתון – ממש בדומה לחניה "טורקית" או חניה "תלויה". לפיכך בבנייני מגורים, מתקנים אלו לרוב מוצמדים לאותה דירה. בנוסף, השימוש במתקנים אלו נפוץ גם בבנייני משרדים – שם התלות בין המכוניות פחות בעייתית.
אז כיצד בוחרים סוג של מכפיל חניה? מתייעצים עם יועץ מתקני חניה, כמובן!
